הסטטיסטיקה מספרת סיפור: 61% מניצולי השואה שחיים היום בישראל הן נשים. הסיבה פשוטה – נשים חיות יותר. אבל מאחורי המספר הזה מסתתרת מציאות קשה: רבות מהניצולות הן אלמנות, לבד, ללא בן זוג שילווה אותן בשנים האחרונות. הן קברו את הבעלים שלהן לפני שנים, ועכשיו הן מעבירות את הזקנה בבדידות.
שרה בת ה-90 מבת ים נשארה לבד לפני שמונה שנים. “משה ואני הלכנו 60 שנה ביחד,” היא מספרת. “60 שנה של כל יום ביחד. קמנו ביחד, אכלנו ביחד, ישנו ביחד. ופתאום הוא לא פה. הבית ריק. השקט הורג. אני שומעת את השעון מתקתק ואת עצמי נושמת, וזה הכול.”
שרה היא אחת מאלפי ניצולות שואה שמעבירות את הזקנה לבד. הילדים גדלו ועזבו, הבעל הלך, החברות הצטמצמו. חלק מהחברות כבר לא בין החיים. הן יושבות בדירות שפעם היו מלאות חיים, ועכשיו שקטות מדי.
“הבדידות של אלמנות היא משהו אחר,” מסבירה פסיכולוגית שמתמחה בקשישים. “כשאת רגילה 50, 60 שנה להיות עם מישהו, ופתאום את לבד – זה שבר. הרבה נשים לא יודעות איך להתמודד. הן לא יודעות לבשל לאדם אחד, לא יודעות מה לעשות עם כל הזמן, לא יודעות עם מי לדבר. הן מתכווצות לתוך עצמן.”
הקשר המיוחד בין מתנדבות לחיות בכבוד לניצולות שמחכות להן
עמותת “לחיות בכבוד” שמה לב לתופעה הזו. הרבה מהמתנדבים – ובמיוחד המתנדבות – יוצרות קשר מיוחד עם הניצולות שהן מבקרות. “יש משהו בקשר בין נשים,” מסבירה ענבל ברדה, מנהלת המתנדבים בדרום. “הניצולות מספרות לנו דברים שהן לא מספרות לאף אחד אחר. על הבעל שנפטר, על הילדים שלא מבקרים מספיק, על הפחדים בלילה. על הבדידות שלא נגמרת. אנחנו מקשיבות, ולפעמים זה כל מה שהן צריכות.”
מיכל, מתנדבת מרחובות, מבקרת את חנה בת ה-89 כבר שלוש שנים. “היא כמו סבתא שלי,” היא אומרת. “אני יודעת מתי היא עצובה, מתי יש לה יום טוב, מה מפחיד אותה. אנחנו מדברות על הכול – על המשפחות שלנו, על החיים, על העבר. היא מספרת לי על משה, על איך הכירו, על איך חיו. אני מרגישה שאני מכירה אותו למרות שמעולם לא פגשתי אותו.”
חנה מסכימה. “מיכל היא כמו בת בשבילי,” היא אומרת, והעיניים נוצצות. “היא מבינה אותי. לא צריך להסביר לה הכול. היא פשוט מבינה. כשהיא מגיעה, הבית מתמלא. יש מישהי לדבר איתה, יש מישהי שאכפת לה.”
הקשר הזה הוא יותר מהתנדבות רגילה. הוא יוצר משפחה מורחבת, רשת תמיכה, תחושה ששייכים למישהו. הניצולות יודעות שיש מי שחושב עליהן, שיש מי שיבוא לבדוק, שיש מי שישים לב אם משהו לא בסדר. “יש ניצולות שאף אחד לא מבקר אותן חוץ מאיתנו,” אומר ארז קרלנשטיין, מייסד העמותה. “אנחנו המשפחה שלהן. אם לא נגיע – אף אחד לא יגיע. זו אחריות גדולה, ואנחנו לוקחים אותה ברצינות.”
המתנדבות מביאות יותר מאוכל. הן מביאות חדשות מהעולם, עדכונים על מה קורה, סיפורים מהחיים שלהן. הן מציעות עזרה קטנה – להחליף נורה, להזיז רהיט, להתקשר לרופא. הן זוכרות ימי הולדת ושולחות הודעות בחגים. “בערב ראש השנה התקשרתי לכל הניצולות שאני מבקרת,” מספרת מתנדבת ותיקה. “רק להגיד שנה טובה, לשאול מה שלומן. אחת מהן בכתה. אמרה שזו השיחה הראשונה שקיבלה כל היום. כל היום היא ישבה לבד, וחיכתה שמישהו יתקשר.”
לסיכום
61% נשים. רובן אלמנות. רובן לבד. זו לא סטטיסטיקה – אלו חיים אמיתיים, של נשים אמיתיות, שמחכות שמישהי תדפוק בדלת. ומתנדבות “לחיות בכבוד” דופקות. כל יום, בכל מזג אוויר, בכל מצב. כי מאחורי הדלת יש אישה שמחכה. אישה שעברה את השואה, שבנתה חיים, שקברה את בעלה, ועכשיו צריכה מישהי שתזכיר לה שהיא לא לבד.
